לכאורה, כולם אוהבים לצחוק. כולנו גם מבינים ומכירים את האפקט החיובי של הצחוק וההומור והשפעתם על הגוף והנפש. אולם באותה נשימה, הומור וצחוק מעוררים גם שאלות והסתייגויות: האם מותר לצחוק בכל סיטואציה? האם כולם יכולים להצחיק? האם לכולם יש חוש הומור? האם הומור בהרצאות מסייע למרצה או עלול לקלקל?
מאחר והשאלות האלה שכיחות מאוד, לא הופתעתי כאשר אחד המנטורים בתחום העמידה מול קהל פתח כך את הסדנא שלו בה השתתפתי: “לעולם אל תספרו בדיחה בהרצאות ואל תנסו להיות מצחיקים ובקיצור, אל תשתמשו בהומור בהרצאות”. ואז הוא הסביר: “רוב האנשים לא מצחיקים ורוב האנשים לא אוהבים לקחת סיכונים. הומור בהרצאות או פתיחת הרצאה בבדיחה זה לקחת סיכון גדול. מה יקרה אם תנסו להצחיק ולא תצחיקו? הרי אתם לא קומיקאים..התוצאה היא ברורה: אתם תאבדו את הקהל כבר בתחילת ההרצאה. ממליץ לכם לספר משהו מצחיק רק אם אתם ממש בטוחים שהוא מצחיק”.
שימוש בהומור כטכניקה לעמידה מול קהל
בואו נבדוק רגע את ההמלצה של המנטור. עובדתית, הוא צודק. רוב האנשים אינם מצחיקים. רוב האנשים אינם יודעים לייצר הומור ולספר בדיחות זה כבר ממש לקחת סיכון….למעשה, אנחנו מכירים יותר אנשים המקלקלים בדיחות (זה מצחיק לעיתים יותר מהבדיחה עצמה), מאשר אנשים שיודעים לספר בדיחה. אך יחד עם זאת, משהו בהמלצה הגורפת הזו גרם לי אי נוחות. מטרת הסדנא בה לקחתי חלק כמשתתפת הייתה לתת כלים למרצים כיצד לשפר את מיומנויות העמידה מול קהל שלהם. ללמוד עמידה מול קהל פירושו לצאת מאזור הנוחות ולאתגר את עצמינו. אז מדוע שילוב הומור בהרצאות הוא לא לגיטימי כחלק מהרצון לצאת מאזור הנוחות?
לאחר שהפכתי למנטורית לעמידה מול קהל בעצמי, למדתי שאין אמת אחת מוחלטת, לא בעמידה מול קהל ולא בחיים בכלל. מה שנכון לאחד, אינו נכון בהכרח למישהו אחר. אפילו בבית משפט משאירים מקום ל”חמת הספק”. כך גם באשר להומור בהרצאות.
כקומיקאית אני יודעת שלהצחיק זו פעולה מאוד מורכבת. נשאלת השאלה, האם שני העולמות האלה, הרצאות והומור יכולים לצעוד זה לצד זה או שמא אותו מנטור צודק ולא כדאי לשלב בינהם? ראשית חשוב להבהיר. אמרתי קודם שאין אמת אחת מוחלטת. אם כך, אז גם בהומור אין שחור או לבן. העולם אינו נחלק לשניים, לאלו שייש להם הומור ולאלו שאין להם הומור. למעשה, אין אדם שאין לו חוש הומור. לכולם יש חוש הומור. שנית, אפשר להתייחס להומור כמו אל שריר- אם מפתחים- מרווחים! כפי שאנו יכולים לפתח שרירים , כך ניתן גם לפתח הומור. נכון שגם אם נלמד בדיחות וטכניקות ללא הרף, לא כולם יהפכו להיות קומיקאים או סטנדאפיסטים, וזו גם איננה המטרה אולם זה אפשרי בהחלט להתאמן בשילוב הומור בחיי היום יום וכן, גם בעמידה מול קהל. הומור בהרצאות זה אפשרי, וכך גם שילוב הומור בחיי היום יום.
שימוש בהומור בהרצאות כטכניקה לעמידה מול קהל עשוי לשדרג כל הרצאה או פרזנטציה, ובתנאי שעושים זאת נכון ובאופן מדוד. אחת מסגולות ההומור הוא הפיכה של כל מסר לזכיר וקליט. אנשים לא יזכרו טבלאות ומספרים אבל הם יזכרו סיטואציה מצחיקה או אנקדוטה שהמרצה סיפר. מעלה נוספת של הומור בהרצאות היא ההזדהות. הומור גורם לאנשי להזדהות עם המרצה ועם המסרים שהוא מעביר. ישנם מרצים מנוסים שפותחים את ההרצאה שלהם בהומור לאחר שבדקו שוב ושוב איך לעשות זאת ועם איזה תוכן הומוריסיטי לפתוח. הרצאה שנפתחת בהומור מיד לוכדת את תשומת הלב והקהל ישתוקק להמשיך ולהקשיב. שימוש נכון בסיפורים מצחיקים לאורך ההרצאה משמש כמזניק קשב, ובכל פעם שחשים שהקהל מאבד קשב, ניתן “להעיר” אותו עם הומור.
איך משלבים הומור בהרצאות?
קבלו את שלשת כללי הזה לשילוב הומור בהרצאות:
כלל ראשון: חשוב מאוד לבדוק אילו תכנים הומוריסטיים אתם משלבים ואת התאמתם לקהל היעד, שהרי לא נספר בדיחה גסה לקהל דתי…כמו כן, חשוב לתרגל ולבדוק אם זה “עובד” ומועיל להרצאה. אל תתביישו לספר לחברים את התכנים ההומוריסטיים או להקליט את עצמכם. רק כך תדעו אם פעלתם נכון. למרצים שאינם מנוסים, מומלץ שלא לפתוח הרצאה עם הומור אלא לשלב אותו במשך ההרצאה.
כלל שני: הכינו בנק סיפורים ואנקדוטות מצחיקות המתכתבות עם ההרצאה ומדגישות את המסרים שאתם רוצים להעביר. אין טעם לספר בדיחות או סיפורים שאינם קשורים להרצאה ואינם משרתים אותה. אתם לא במופע סטנדאפ ולא הגעתם בכדי להצחיק. ההומור הוא כלי ולא המטרה.
כלל שלישי: אל תשתמשו בבדיחות – מומלץ בחום להשתמש בהומור עצמי ולא הומור פוגעני או על חשבון הקהל. הומור עצמי מעורר אמפתיה, הזדהות והכי חשוב – לוכד קשב! אנשים אוהבים אנשים עם הומור עצמי ולרוב סיפורים שכאלה בהרצאה הופכים אותה להרצאה מנצחת. זכרו, אנשים עם הומור עצמי הם אנשים עם בטחון עצמי גבוה! לא לחשוש לעשות שימוש בהומור עצמי בהרצאה.
