לא פעם אני נשאלת מדוע חשוב ללמוד עמידה מול קהל. משפטים כגון :”אני לא מרצה”, “אני מעדיף שלא לדבר מול אנשים” או “אין לי כריזמה”, הם משפטים שכיחים ביותר. אנשים רבים מעדיפים להמנע מדיבור בפני קהל מסיבות שונות. חלקם חוששים לדבר בפני קהל, שהרי נאמר שפחד קהל גרוע מפחד מוות.. חלקם לא מצליחים לבטא את עצמם כהלכה או שהמסר שלהם אינו מדויק, ואילו ישנם אנשים שבטוחים שאין להם משהו מעניין לומר. לא משנה מהי הסיבה, מדובר בהימנעות מאחת מהמיומנויות החשובות ביותר כיום.
כולנו עומדים מול קהל, גם כאשר אנו מדברים בפני בני המשפחה שלנו. כמה פעמים חשנו שלא מבינים אותנו? מי מאיתנו לא מצא את עצמו בסיטואציות בהן הוא צריך לשכנע מישהו? כיום יותר ויותר בעלי מקצוע ובעלי עסקים יודעים שהם חייבים לדעת לדבר בפני קהל כדי להצליח.
מדוע אנשים נמנעים ללמוד עמידה מול קהל?
ישנן מספר סיבות לכך. בואו נדבר על שתיים מהסיבות. סיבה אחת כבר הזכרנו- אנשים מספרים לעצמם שלא כדאי להם, שזה מפחיד, ושזהו תחום שאינו קשור אליהם בכלל. זו כמובן טעות. אולם מה קורה כאשר אדם מעוניין ללמוד תחום חדש ולאתגר את עצמו כגון עמידה מול קהל, אך ישנם “קולות רקע” סביבו המעודדים אותו שלא “לקחת סיכון”?
באחת הסדנאות לעמידה מול קהל שהשתתפתי בהן בתחילת דרכי, המנטור העניק כלים לעמידה מול קהל, אך היו אלו כלים מוכרים וידועים. הוא לא חידש דבר. המלצה אחת צדה את אוזני. הוא חזר והפציר בתלמידים שלא להשתמש בהומור כשהם עומדים מול קהל. היה משהו גורף ונחרץ בהמלצה הזו שגרם לי לאי נוחות. כיום, אני מנטורית בעצמי ואני מלמדת הומור כטכניקה לעמידה מול קהל. אני מוצאת שזו טכניקה נפלאה, אם עושים אותה נכון. חשוב לזכור שללמוד להשתמש בהומור אפשרי רק אם יוצאים מאזור הנוחות. יחד עם זאת, כל תחום הלמידה של עמידה מול קהל מחייב מחשבה יצירתית, התפתחות אישית ונטילת סיכון. כלומר קיים קשר ישיר בין עמידה מול קהל ובין הומור. שניהם מחייבים מחשבה יצירתית. אם כך, מדוע אותו מנטור לעמידה מול קהל המליץ המלצה כל כך גורפת וחד משמעית?
לא פעם אנו ממליצים או מזהירים מפני סכנה כזו או אחרת, רק מתוך הצורך להגן על הסובבים אותנו. מדוע זה קורה? לרוב משום שאנו מעוניינים לחסוך מהקרובים לנו התנסות או חוויה קשה שאולי חווינו בעצמנו. כמה פעמים מצאנו את עצמנו מזהירים את ילדינו לבל יעשו פעולה מסוכנת שאנו עשינו בעצמנו ואז אנו מגלים שהם לא הקשיבו להמלצה שלנו? אנחנו מוצאים את עצמינו אומרים משפטים כגון: “לא כדאי לך, בשביל מה לך, זה לא יצליח לך, לכו כל בטוח…”, משפטים ששמענו בעצמינו מההורים שלנו. החלק האירוני כמובן הוא, שלמרות שנשבענו שלא נשתמש במשפטים הללו, אנו מוצאים את עצמינו אומרים לילדנו בדיוק את מה שאמרו לנו הורינו. למה זה קורה? ואיך כל זה קשור להופעה מול קהל ולהתפתחות אישית ?
מה הקשר בין עמידה מול קהל והמנעות?
כאשר אנו ממליצים לילדים שלנו או לסביבה שלנו להמנע מעשיית פעולה כזו או אחרת, למעשה אנו משליכים עליהם את הפחדים והחששות שלנו מפני הפעולה עצמה. אנו מגיעים עם מטען של חוויות חיים, אוסף של הצלחות וכשלונות, ואנו רוצים לקצר להם את הדרך. במילים אחרות: במודע או שלא במודע אנו מעוניינים למנוע מהסביבה תסכול וכאב ולמנוע מהם את החוויות הקשות שאנו חווינו. למעשה בין אם אנו בעצמינו נמנעים מהתנסות חדשה או שאנו ממליצים למישהו אחר להמנע ממנה, לרוב הדבר משקף חשש פנימי שלנו מכשלון, חשש שאין לו בהכרח אחיזה במציאות.
כאשר אנו נמנעים מהתנסויות חדשות, כגון שילוב הומור בהרצאות, יוזמה חדשה או התפתחות אישית הכרוכה בשינוי, יש לכך השלכות. המנעות פירושה עצירה. כשאנחנו עוצרים, המצב האנרגטי שלנו עובר שינוי. אנרגיית החיות והיצירה שלנו נעצרת גם היא. אנחנו עוברים להיות ממצב אקטיבי למצב פאסיבי. אם מצב אקטיבי מוביל ליצירה, הרי שמצב פאסיבי מוביל ל”מצב ספיגה”. במצב זה, אנו סופגים דעות, חששות, התלבטויות או מחשבות של גורם אחר המשליך עלינו את החוויות שלו. כאשר אנו מקשיבים לכל “המזהירים ומבקשי טובתינו”, אלו שממליצים לנו לא לקחת סיכון, אנו למעשה לוקחים לעצמינו את כל הרשמים והחוויות הקשות שהם חוו ונמנעים מיצירה חדשה. כל עוד אנו במצב כזה של עצירה אנו לא נוכל להפריד בין החווית של האחר ותפיסת העולם שלו, ובין איך שאנחנו חושבים שהמציאות צריכה להראות. במצב כזה קשה מאוד ליזום , לנסות דברים חדשים וכמובן לקחת סיכון.
מצב יצירה לעומת מצב ספיגה
אם נסקור את סיפורי ההצלחה הגדולים בעולם נגלה שייש להם מכנה משותף ברור ולא משנה מהיכן הגיעו המצליחנים ובאיזו תקופה מדובר. אם כן,מהו סוד ההצלחה של המצליחנים הגדולים בעולם? הייטקיסטים שעשו אקזיט מטורף, ממציאים גאונים ואפילו אומנים מחוננים? המכנה המשותף שלהם הוא: כולם ללא יוצא מן הכלל הרשו לעצמם להדוף את החששות והאזהרות של הסביבה, לקחו סיכון והצליחו. כולם הלכו עד הסוף עם האמת שלהם והגיעו להישגים חסרי תקדים. גם כאשר הסביבה זעקה לעברם שהם משוגעים, שהם מסכנים את עצמם, עתידם ואולי אפילו את משפחתם, הם לרגע אחד לא איפשרו לעצמם להיות במצב של ספיגה. גם אם הם חששו- הם סימנו מטרות ושעטו קדימה. מהרגע הראשון ועם להצלחה הגדולה שלהם, הם היו במצב של יצירה. כאשר הם חוו כשלונות או דחיות, הם יכלו לבחור לעצור, להכנע, להפסיק ופשוט לנוח. אבל הם בחרו אחרת. להפיך – כל כשלון הוביל אותם ליצירה חדשה. נלסון מנדלה אמר פעם:” אני אף פעם לא מפסיד. או שאני מנצח או שאני לומד”. זוהי המהות כולה של מצב עצירה מול מצב ספיגה.
מצב של יצירה מוביל לתמונת נצחון. אולם מנצח אמיתי יודע לקחת דווקא כשלון ולהפוך אותו ממצב פוטנציאלי של ספיגה למצב של יצירה והובלה. כלומר, בכל פעם שאנו חווים כשלון אנו נמצאים במצב של “טרום ספיגה”, מצב מאוד רגיש. אם נוותר על המטרה שלנו כי חווינו כשלון, עברנו ממצב של “טרום ספיגה”, למצב של ספיגה. ויתרנו על המשך הדרך ועל היצירה. אלברט איינשטיין, למשל, סבל מקשיי דיבור, ובילדותו חשבו שהוא מוגבל שכלית. הוא אפילו לא הצליח להתקבל למכון הטכנולוגי בו שאף ללמוד. רק לאחר שנכשל שוב ושוב, השלים את לימודיו ונסק מעלה. ביל גייטס, האיש השלישי העשיר בעולם נשר מהלימודים באוניברסיטה, ודווקא אז , כשחווה את הכשלון הכי גדול שלו, יצר את מייקרוסופט. הביטלס נדחו פעם אחר פעם על ידי חברות תקליטים ועולם לא ויתרו, ואצלנו זוכת הארוויזיון נטע ברזילי נחשבה “מוזרה” והצליחה להופיע אך ורק במועדונים ובארים חצי ריקים…וכל השאר זה היסטוריה. הכשלון אצל כל המצליחנים הללו , לא רק שלא גרם להם להשאב למצב של עצירה וספיגה, אלא היווה עבורם מנוע להצלחה. בעוד רוב האנשים מעדיפים לעצור בעת כשלון, הם בחרו ליצור ולנוע. כך גם בעולם העמידה מול קהל.
עמידה מול קהל – מצב של הובלה ויצירה
כאשר אנו עומדים מול קהל אנו נמצאים במקום ריגשי חשוף, פגיע ומורכב. מדוע מדובר במקום ריגשי חשוף? מאחר ומהרגע שאנו עולים על הבמה, ואין זה משנה אם מדובר על במת תיאטרון או עמידה בחדר ישיבות בעבודה, הקהל בוחן אותנו, את המראה שלנו, את האופן בו אנו מציגים את המסר שלנו ,את שפת הגוף שלנו ואת התוכן שלנו. מדוע מדובר במקום ריגשי פגיע? הסיבה לכך היא שהפידבק של הקהל הוא מיידי. אם איבדנו את הקשב של הקהל אנו נחוש בכך. אם המסר שלנו לא חדר אל הקהל, אנחנו נבין זאת באופן מיידי. מדוע מדובר במצב ריגשי מורכב? מהסיבה הפשוטה שבכל עמידה מול קהל, ובכל פעם מחדש אנו חווים שוב ושוב את הפגיעות והחשיפה ולא כל אחד מסוגל לעמוד בלחץ הנפשי הזה שוב שוב, להרגע ולהתחיל מחדש.
למרות הקשיים הללו, מי שמצליח לעמוד במשימה הריגשית הזאת, מי שעומד מול קהל שוב ושוב, למעשה בוחר כל פעם מחדש להיות במצב של יצירה והובלה. מרצה מוביל, אינו מרשה לעצמו, גם כאשר הוא חווה מצב של כשלון, להכנס למצב ספיגה והמנעות. ברגע שמרצה בוחר “ללכת על בטוח” והוא חושש להתנסות בדברים חדשים, הוא מכניס את עצמו לעיתים בלי להיות מודע לכך, למצב שלב עצירה וספיגה. כולנו רוצים להצליח ואף אחד לא אוהב להכשל, אולם חוסר גמישות, אי התנסות בטכניקות חדשות וחוסר רצון לצאת מאזור הנוחות יהפכו את המרצה לטכני וחסר חיות.
הומור כטכניקה לגיטימית של עמידה מול קהל
כעת, לאחר שהבנו שעמידה מול קהל היא הזדמנות ללמוד, להתנסות בדברים חדשים, לצאת מאזור הנוחות, הזדמנות להתפתחות אישית, להובלה ויצירה דווקא בעת כשלון, אני חוזרת להמלצה של אותו מנטור לעמידה מול קהל להמנע משימוש בהומור בהרצאות. נכון, זה לא פשוט להצחיק, אך מי קבע שהומור הוא נחלתם של קומיקאים בלבד? שימוש בהומור בצורה מדודה ונכונה, תרגול הומור באופן שוטף , למידה של טכניקות לשילוב הומור בהרצאות, למעשה מביאה את המרצה למצב של יציאה מאזור הנוחות, למצב של יצירה ותנועה- ההפיך ממצב של עצירה וספיגה. אפשר לתרגל שימוש בהומור גם בחיי היום יום וגם בהרצאות ולבדוק מה עובד ומה לא עובד. אפשר לאסוף סיפורים ואנקדוטות משעשעות ולנסות לחשוב היכן לשלב אותם בכל פעם שאנו עומדים מול קהל. צריך פשוט להתנסות. גם אם לא הצליח לנו, אפשר ורצוי לנסות שוב.
מי שיסכים לקחת חלק באתגר הזה יגלה מהר מאוד שהומור משדרג כל עמידה והופעה מול קהל, מקליל גם הרצאות “כבדות” ומסייע לקהל להזדהות במיוחד כשמדובר בהומור עצמי. הומור עצמי הופך את המרצה לאנושי ופגיע והקהל אוהב לזהות פגיעות אצל העומדים מול קהל…למשל, דווקא כשהשחקנים בהצגה מתבלבלים בטקסט וצוחקים על הבמה, הקהל מוחא להם כפיים ומפרגן להם. כך גם בהרצאות. הקהל מתמגנט למרצים המסוגלים להעלות חיוך ומעל לכל- הומור הופך את המידע לזכיר יותר, שובר כל מחסום ואפילו מסייע למרצים לטפל בהתנגדויות. אל תוותרו, פשוט תנסו.
