“יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז”, הוא אחד המשפטים הכי מפורסמים של צ’ארלי צ’אפלין. בדת היהודית צחוק ושמחה הם מצווה: “מצווה גדולה להיות בשמחה”. למעשה, אחת המתנות הכי יפות שהמין האנושי קיבל הוא היכולת לצחוק ולהצחיק. יחד עם זאת, האם אנחנו מסוגלים לצחוק תמיד? האם היכולת שלנו להשתחרר ולצחוק קשורה רק לתוכן או שמא היא מושפעת גם מגורמים חיצוניים לתוכן? ואיך ההומור קשור לרושם ראשוני ושפת גוף?
הקשר בין שפת הגוף והיכולת להצחיק
אחד הרגעים הכי חזקים לאחר מופע קומי הוא הרגע שבו הקהל ניגש לומר תודה. כמעט לאחר כל מופע מגיעים אליי אנשים נרגשים ומספרים על החוויה שחוו במופע. משפטים כגון: “הרבה זמן לא צחקתי ככה…”, “הלחיים כואבות מרוב צחוק”, “עשית לי את היום”…אלו משפטים שחוזרים שוב ושוב וממלאים אותי מחדש. הצורך להתאים את עצמי לקהל, ההקשבה והריכוז על הבמה – כל אלו יכולים להיות מאוד מתישים. אולם הפידבק המרגש של הקהל בתום המופע ממלא אותי כל פעם מחדש.
יש משפט אחד שחוזר על עצמו ומרגש אותי במיוחד: “לא כל אחד יכול להצחיק. זו משימה קשה. התברכת”. אכן, אני חשה מבורכת ובכל פעם כשהקסם הזה קורה ואנשים צוחקים אני נפעמת מחדש. לא פעם שואלים אותי אם אני מתרגשת מחדש בכל מופע. התשובה ברורה. ההתרגשות היא הדלק והמנוע של כל העומדים על במה. ברור לי כי ברגע שאפסיק להתרגש כבר לא אהייה מצחיקה. יחד עם זאת, אני מודה שבכל שלא משנה כמה ניסיון יש לי, כל מופע הוא אתגר חדש המעורר התרגשות חדשה ואת השאלה: האם הפעם זה יצליח? על אף העובדה שעמדתי כמעט על במה אפשרית, פגשתי קהלים מגוונים, נשים , גברים, דתיים, חילוניים, יהודים, בני דתות אחרות, מבוגרים, צעירים, עדיין קיים החשש שאולי הפעם לא יצחקו. הסיבה לחשש הזה הוא עניין ההתאמה. הכימיה הראשונית הנוצרת בין האומן לקהל. הכימיה הזו נשענת על היכולת של האומן להתאים את עצמו בכל פעם מחדש לקהל העומד מולו. בכל פעם שהאומן עומד על הבמה הוא חוזר על אותו מופע שוב ושוב , אך גם אם מדובר באותו מופע, המלל, הגישה, העמידה מול קהל ואפילו שפת הגוף חייבים להיות מותאמים ספיציפית לקהל החדש.
מהו הקשר שבין רושם ראשוני וצחוק?
ההתאמה הזו יוצרת את הכימיה בין הקהל לאומן וכך למעשה נוצר בכל פעם מחדש מופע באינטרפטציה חדשה. למעשה האומן נשען על הרושם הראשוני שלו על הקהל והקהל מגיב בהתאם לרושם הראשוני על האומן. וכך למעשה קורה בכל פעם שמישהו מדבר בפני קהל: אומן, סטנדאפיסט, מרצה או איש עסקים המעביר פרזנטציה. עמידה מוצלחת מול קהל אם כן, היא פרשנות נכונה של הרושם הראשוני וההתאמה של המלל לקהל. בעוד שהצגת תיאטרון מוגשת כל פעם באותו אופן ללא התייחסות לאופי הקהל, סטנדאפיסט חייב להתאים את עצמו לקהל ולרוב זה קורה ממש על הבמה. תוך כדי המופע האומן לומד את אופיו של הקהל. מהרגע שהאומן עולה על הבמה ולעיתים אפילו קצת קודם, הוא מתחיל לגבש דעה על סמך רושם ראשוני. למשל , אומן הרואה קהל דתי במופע. הוא חייב להבין מה מותר לומר וממה כדאי להמנע כדי לא לפגוע ברגשות הקהל. יחד עם זאת, כשהוא נמצא באינטראקציה עם הקהל הוא חייב לבטל כל הנחה מוקדמת ולהתחיל פיענוח מחדש. לא תמיד יש לנו מידע מוקדם מי הקהל וגם אם כך, זה לא בהכרח עוזר. להפיך. אנחנו עלולים לבוא עם הנחות מוקדמות על הקהל ולרוב זה רק מחבל במופע . לרוב, אנחנו פשוט לא יודעים מה יהיה, אלא בזמן אמת. לכן משפטים הנאמרים לי על ידי הקהל בסוף מופע כגון: “הצלחת להצחיק אותי…כל הכבוד”, או : “ידעת להתאים את עצמך אלינו…”, אלו משפטים המעניקים לי משוב שצלחתי את המשימה. רוב האנשים חושבים שהחלק הכי קשה בעבודת הקומיקאי הוא להצחיק , בעוד שלהתאים את עצמנו לקהל, זהו החלק המורכב ביותר בסטנדאפ ולא ההצחקה עצמה.
רושם ראשוני בעמידה מול קהל- תהליך הדדי
אם כך, כל מפגש ראשוני של אומן עם הקהל, ובפרט קהל שאינו מכיר אותו, הוא מפגש טעון. השניות הראשונות בהם עולה האומן על הבמה הן שניות קריטיות עבורו. לא רק בשל הצורך שלו להתאים את עצמו לקהל, לנטרל את הדעה המתקבעת תוך שניות על הקהל בשל הרושם הראשוני, אלא בעיקר בשל העובדה שהתהליך גיבוש דעה או רגש עקב רושם ראשוני הוא הדדי.
בדיוק בשניות האלו מתגבשת אצל הקהל דעה על האומן על סמך רושם ראשוני. גם קהל שמכיר את האומן וגם קהל שאינו מכיר אותו מגבשים רושם ראשוני על כל מי שעומד על במה ומדובר בתהליך האורך שניות ספורות. תוך שניות ספורות אנחנו מגבשים דעה על מישהו רק על סמך שפת גופו, המראה שלו, היציבה, הלבוש ואפילו הריח. למעשה מדובר בנתון לא פשוט בכלל. חשבו רגע: לא משנה אם האומן מצחיק או לא, ברגע כניסתו לבמה- יש לקהל כבר דעה. לכן האומן חייב להיות מודע לרושם הראשוני שהוא יוצר ולנסות ללכוד את תשומת הלב של הקהל כבר מהדקות הראשונות. אם זה לא קרה, הוא יצטרך לעבוד קשה כדי ללכוד את הקשב של הקהל ואם הוא אומן מנוסה, אז הוא יצליח.
מיד עם כניסתו של האומן לבמה, הלבוש שלו, דרך העמידה שלו, הטונציה של הקול שלו כשהוא אומר “ערב טוב ” , כל אלו מגבשים על האומן רושם ראשוני. בתחילת דרכי כסטנדאפיסטית אחד הדברים שהיו לי הכי מורכבים להגשה הוא פתיחת המופע. עבדתי קשה מאוד בכדי להבין איך נכון לפתוח את המופע מתוך מודעות מוחלטת לעניין של הרושם הראשוני שאני יוצרת אצל הקהל. עם השנים, כאשר הפכתי להיות מנוסה יותר ובדקתי אין ספור אפשרויות לפתיחת המופע, אני מרשה לעצמי לפתוח על פי האינטואיציה שלי מתוך ידיעה שהקהל יהיה איתי ויצחק גם אם לא לכדתי את תשומת ליבו כבר מהשניות הראשונות. דרוש לכך המון ניסיון ו”עור של פיל”, כי אומן מנוסה מיד יחוש את הלך הרוח של הקהל וגם אם יטעה, הוא יהיה מסוגל להמציא את עצמו מחדש. אומן לא מנוסה, כנראה יתקשה יותר.
כיצד לקחת אחריות על הרושם הראשוני אותו אנו יוצרים?
היכולת לעשות חישוב מסלול מחדש היא קריטית אם אין כימיה בין האומן לקהל כבר מהדקות הראשונות. אני למשל, מקפידה בכל ארוע, בין אם מדובר בארוע חברה או אירגון, ובין אם מדובר בקהל של רוכשי כרטיסים, כשהקהל כבר ישוב, להכנס תמיד בחיוך. חיוך הוא כלי עבודה של ממש ומסייע לשבור את הקרח. כניסה בחיוך לבמה או אפילו טרם עליה לבמה, שוברת מחסומים ומנטרלת רושם ראשוני שלילי. זה מצליח ברוב הפעמים. אך מה קורה אם זה לא מצליח?
כוחו של הרושם הראשוני
באחד מהמופעים שלי בפני צוות מורים, ישבו מורים ומורות ממגזרים שונים וגילאים שונים. המופע היה מוצלח מאוד ובסיומו עמדו מורים ומורות להודות לי ולקחת כרטיסי ביקור. ושוב, קיבלתי פידבק שהצלחתי. לאחר שרוב המורים התפזרו ניגשה אליי אחת המורות שהמתינה לי. הייתי בטוחה שהיא רוצה להחמיא או לומר מילה טובה אך היא ניגשה ואמרה לי:” תודה, לימדת אותי שיעור חשוב בחיים”. המשפט הזה הפתיע אותי וסיקרן אותי. היא דיברה בשקט, וניכר כי חשבה היטב האם לגשת אליי ולשוחח איתי. לבסוף אמרתי לה: “סיקרנת אותי, ואני שמחה שנהנית. אבל איזה שיעור למדת ממני?” היא התבוננה עליי מבוישת ואמרה:” האמת, אני קצת מתביישת לומר לך, ואני לא מאמינה שאני אומרת זה. בכל פעם זה קורה לי מחדש ואני ממש לא יודעת מה לעשות עם זה. ובכל פעם אני טועה”. בשלב הזה הייתי כבר ממש סקרנית. “למה בעצם את מתכוונת?”, שאלתי אותה וממש לא הבנתי מה היא רוצה לומר. ” התכוונתי לזה שאיך שנכנסת לבמה והסתכלת על הקהל”, היא אמרה, “אמרתי לעצמי…מי זאת? את מי הביאו לנו? היא בכלל לא נראית לי מצחיקה…נראית כמו אחת האימהות של התלמידים…והחלטתי שאני לא מתכוונת להשאר עד הסוף…”. הסתכלתי עליה בחיוך ושאלתי אותה: ” אז מה גרם לך להשאר בכל זאת עד סוף המופע?”. היא הרימה מבטה ואמרה:” החיוך שלך. ולמרות זאת, גם כשהתחלת להופיע, ניסיתי כל הזמן לשכנע את עצמי שאני צודקת. שאת לא מצחיקה. משהו בלבוש שלך, בהליכה…לא יודעת. שפטתי אותך. ואז תוך חמש דקות הייתי על הריצפה. לא זוכרת מתי צחקתי ככה. זה לא פעם ראשונה שזה קורה לי. גם הפעם למדתי שאני ממהרת לשפוט אנשים מהר מידי. בכל פעם אני טועה ובכל פעם אני מזכירה לעצמי שאני רק מפסידה מזה. זה קורה לי גם בעבודה, עם חברים, בזוגיות. איפה לא… רציתי להגיד לך תודה על הצחוק, ועל זה שאפילו לא ידעת איזה שיעור לימדת אותי”.
זה היה רגע בלתי נשכח. נסעתי הביתה עם המחשבה הזו, על האומץ והגילוי לב של האשה הזו והייתי בהודיה גדולה. חשתי מבורכת על כך שהצלחתי אפילו מבלי ידיעתי לשבור מחסומים, לגעת בלב של האשה הזו וכמובן לנפץ דעה ראשונית עליי. האשה הזו ושלחה לי מעין “תזכורות” לכוחו של הרושם הראשני ולכל הפעמים בחיים בהם נשפטתי רק על סמך המראה או אופן הדיבור. לאחר עבודה מורכבת של מודעות עצמית והתפתחות אישית, היום, בניגוד לעבר, כשאני מלאה בבטחון על יכולותיי וכישוריי, עם ידיעה מוצקה שאני מצחיקה, אני יודעת ששום דבר לא יכול לערער אותי. חשבתי על כל אותם אומנים בתחילת דרכם ועל כמה זה עלול להיות מורכב להצחיק, כמה אמירות מסוג זה עלולות למוטט את עולמו של אדם שרק הגיע להצחיק ולשמח אנשים. לכן כשמחמיאים לי ואומרים שזה קשה להצחיק ובכל זאת הצלחתי, אני תמיד עונה:
” להצחיק זה לא קשה. לחדור ללב הקהל זה קשה שבעתיים”.
