אחת האימרות הנפוצות בקרב מרצים היא ש”ההבדל בין המרצה ובין הקהל הוא מטר וחצי”. למה הכוונה? המרצה עומד על במה שמטבע הדברים גורמת לו פיזית להיות גבוה יותר. פערי הגובה משדרים סמכותיות ומנהיגות. ברגע שמרצה עומד על הבמה השאיפה היא שכל העיניים יהיו נישאות אליו בדיוק כפי שמנהיג מצפה שיקרה כאשר הוא נושא את נאומו. האפקט הזה יתרחש רק אם מדובר במרצה מוביל המצליח לרתק קהל, לגרום לו להזדהות איתו ולהפנים את המסר שלו.
הקשר בין עמידה מול קהל וכריזמה
כאשר מרצה עומד מול קהל, “מחזיק נכון” את האנרגיה על הבמה, מעביר מסר ממוקד ומשתמש בשפת גוף היוצרת עמידה כרזימטית על הבמה, נוצרת תחושה בקרב הקהל שהם עדים לסוג של מופע , מעין הצגה מרתקת שהשחקן הראשי בה הוא המרצה. ככל שהמרצה יהיה כריזמטי ומרתק כך הוא יצליח לסחוף קהל וליצור תחושה שעל הבמה עומד מנהיג סמכותי המוביל בבטחה את הקהל לעבר תובנה חדשה. למעשה, עמידה מול קהל תלויה רבות בכריזמה של העומד מול קהל.
בין אם מדובר במרצה כריזמטי טבעי או מרצה מיומן שלמד ליצור כריזמה באמצעות טכניקות של עמידה מול קהל, מה שהקהל רואה היא למעשה סוג של דמות. גם אם המרצה אותנטי, עדיין , על הבמה הוא ממלא תפקיד מסוים. האם הדמות העומדת על הבמה זהה לדמות המרצה או האומן בחיי היום יום? התשובה היא שלא תמיד יש זהות בין הדמות על הבמה ובין הדמות מחוץ לבמה. כאשר אומן או מרצה עולים לבמה הם משאירים מאחוריהם את כל תלאות היום שלהם, את המחשבות והרגשות שליווי אותם עד לשניה שעלו לבמה. מהרגע שהם על הבמה כל הפוקוס שלהם אמור להיות ממוקד ביצירת אנרגיה שמטרתה לסחוף את הקהל. זו איננה מלאכה פשוטה. אומנים ומרצים הם בני אדם המגיעים לבמה עם מגוון רגשות ומחשבות. אולם, הקהל פחות מתעניין בחוויות שחווה המרצה טרם עלייתו לבמה. הוא רוצה להזדהות, לשמוע את המרצה, להתרגש, ללמוד ממנו. כל מי שעומד מול קהל יודע ומבין כי עליו לדחוק הצידה את כל מה שעלול להפריע למשימה – לרתק את הקהל ולהעביר מסר.
המרצה הכריזמתי כ”דמות” על הבמה
כאשר מדובר במרצה מוביל וכריזמתי שמצליח לרתק קהל, לא פעם הקהל מתקשה להבדיל בין הדמות שעל הבמה ובין הדמות בחיים עצמם. לעיתים גם המרצה או האומן , נדרשים להזכיר לעצמם מתי הם בתוך דמות ומתי מדובר בחיים מחוץ לבמה. נשמע מבלבל? זה אכן מבלבל, ולעיתים זה אף מתסכל. בכל פעם, כאשר המסר של המרצה או האומן עובר באותנטיות ובהתמסרות לקהל, מדובר בחוויה חזקה במיוחד. למה הדבר דומה? אין לי ספק כי כל אחד מאיתנו ראה סדרה או סרט, נשאב אל העלילה והרגיש חלק ממנה. זה קורה כאשר חשים הזדהות. החוויה הזו כל כך עוצמתית עד כי לא פעם הקהל לעיתים מבלבל בין הדמות העומדת על הבמה או משתקפת בסרט או בסדרה, לבין האומן או המרצה עצמו ולכן מתקשה לעשות את ההפרדה. מבחינתו יש זהות מוחלטת בין השחקן ובין הדמות שאותה הוא משחק. זה קורה לרוב כשהקהל מאמין לדמות שהאומן מגלם, כלומר השחקן עושה עבודה טובה..
האמת היא שכל שחקן יכול להעיד כי גם אם מדובר בדמות, תמיד יהיה בה קורטוב מחייו של האומן .בכל פעם שאני מרצה על כך בפני מרצים הלומדים עמידה מול קהל, אני נשאלת: “איך אפשר לחיות ככה?זה לא מעצבן? לא בא לכם השחקנים לפעמים לעזוב הכל, לחיות חיים רגילים, לבלות בערב כמו כולם מול הטלויזיה”? התשובה היא מאוד ברורה. אומן עוסק בביטוי עצמי. מדובר בצורך בסיסי וקיומי עבורו. אומן מרגיש חובה לבטא את עצמו. למעשה , הדמות על הבמה, בין אם מדובר במרצה, אומן, סטנדאפיסט או קומיקאי, מאפשרת להם להביא לידי ביטוי מחשבות או רגשות שמחוץ לבמה לא בהכרח יבואו לידי ביטוי. כדמות- זה הרבה יותר קל ואפשרי. באמצעות הדמות האומן נותן דרור לכל מה שהוא חש או רוצה לומר.
עמידה מול קהל והתמודדות על קהל
עמידה מול קהל מאפשרת אומנם ביטוי עצמי, אך היא נושאת גם מחיר. מעבר לעבודה שעמידה מול קהל גורמת לנו להיות חשופים לביקורת ופגיעים, המפגש עם הקהל מחוץ לבמה מחייב את האומן או המרצה לדעת כיצד להתמודד עם מפגשים מסוג זה. לכל שחקן למשל, יש בארסנל מגוון של סיפורים ואנקדוטות על המפגש עם הקהל מחוץ לבמה. כמה פעמים קרה לכם שראיתם שחקן מפורסם בקופת חולים? או במוסך? ואז ייתכן וחולפת בכם המחשבה: “במציאות הוא נראה קצת אחרת…יותר נמוך..לא חייכן, …הוא רציני מידי”. קרה לכם? כאשר הקהל חש הזדהות עם גיבור של ספר, סרט, לא פעם, לקהל יש מין ציפיה בלתי מודעת, לפגוש את הדמות אותה מגלם השחקן גם בחיי היום יום. אומנם השחקן יודע לעשות הפרדה חיונית בין הדמות ובין החיים הפרטיים שלו, אולם לקהל קצת יותר קשה לעשות זאת. לקהל לעיתים קשה להבין את העניין הפשוט הזה לכאורה שהשחקן לא מגלם דמות מחוץ לבמה. זה קורה גם למרצים.
לא פעם אנו נתקלים במרצים כריזמטיים, הקופצים על הבמה, משתמשים בקול שלהם נכון, כובשים את הקהל, ואז במפגש אקראי מחוץ לבמה מגלים באנשים שקטים, רציניים וביישנים. הפער הזה אינו יוצא דופן. לא פעם קורה לי שאנשים ניגשים אליי ברחוב, או בסופר מרקט ומיד מצפים שאני אספר בדיחה רק כי אני קומיקאית. מעין ציפיה שאהייה מצחיקה עשרים וארבע שעות ביממה גם מחוץ לבמה. אחת הדוגמאות הזכורות לי התרחשה לפני מספר שנים. נפלתי במדרגות של בניין מגורים קומה שלמה. שכבתי בחדר המדרגות ללא הכרה עד למזלי בחור אחד מצא אותי והסיע אותי לבית החולים. באותם ימים עלתה הסדרה “צומת מילר ” של הסטנדאפיסט אדיר מילר בה השתתפתי. מיד עם הגעתי לבית החולים, שמתי לב למבטים הננעצים בי הן מצד החולים והן מצד הצוות. הם כנראה זיהו אותי מהסדרה. ואז חלפה בי לרגע מחשבה: למרות שאני מתפתלת מכאבים, אם אבכה, מה יגידו עליי? יצלמו אותי? הסרתי את המחשבה הזו מהר מאוד. החלטתי לאפשר לעצמי להיות – פשוט אני. בכיתי, צעקתי, התנהגתי כמו כל אדם נורמאלי שזה עתה נפל ממדרגות ונפצע. לאחר שהצוות הרפואי “הסיע” אותי על מיטה לעבר חדר הטראומה, בעודי בוכה, הגיחה מישהי שישבה בחדר ההמתנה, שלפה את הטלפון שלה ושאלה: “אפשר להצטלם איתך סלפי?”. הסתכלתי עליה בתדהמה. מישהו שישב על ספסל בסמוך אליה צעק לה: ” את לא רואה שהיא פצועה?”. והיא בשלה, מבלי להתבלבל פנתה אליי ואמרה: “אין דבר, יאללה ספרי בדיחה, תראי איך הכל עובר לך צ’יק צ’אק”. דקות ארוכות עברו עד שהתאוששתי מההלם. מה קרה פה בעצם? למעשה אותה גברת, במודע או שלא במודע, ביקשה באותה העת בבית החולים, כשאני שוכבת פצועה, אמשיך לגלם עבורה את הדמות הקומית שהיא מכירה. מבחינתה-אין כל הפרדה: אני זו הדמות אותה אני מגלמת על הבמה ובטלויזיה. העובדה שאני פצועה ובבית חולים לא גרמה לה לחשוב אחרת. אולי מדובר בחוסר רגישות אך למען האמת זהו אינו מקרה חריג. זה קורה, ולא מעט. במקרה הטוב זה קורה כששחקן אוכל עם משפחתו במסעדה ומבקש מעט פרטיות ובמקרה אחר בבית חולים על אלוקה…יחד עם זאת, אנו האומנים חיים ונושמים קהל ומבינים שגם “בלבול ” כזה יכול לקרות. איך זה נגמר? אחותה של הגברת מבית החולים שהתלוותה אליה, הפתיעה אותי. היא פנתה אליה ואמרה לה: ” את ספרית נכון? תארי לך שאחת הלקוחות שלך הייתה רואה אותך כאן בבית חולים, באה אלייך עם מספריים ביד והייתה מבקשת ממך לספר אותה. היית עושה את זה?” . אותה גברת שביקשה להצטלם סלפי הסתכלה עליי במבוכה. היא התנצלה, ואני רק חייכתי והזמנתי אותה למופע הבא.
