תארו לכם שאתם מגיעים למופע בתיאטרון, השחקנים עולים לבמה והמחזה שעולה הוא למעשה לא אחר מאשר סיפור חייכם? כן, לכל אדם יש סיפור שיכול להפוך בקלות למחזה: הילדות, הבית, קונפליקטים, זוגיות, סערות, עליות ומורדות ואפילו סיפורים משעשעים מחיי היום יום. כל אחד מאיתנו מחזיק בסיפורים כאלה ותיאטרון פלייבק משמש להם במה . בתיאטרון פלייבק כולנו שחקנים, מספרים ומחזאים.
מהו תיאטרון פלייבק?
תיאטרון פלייבק הוקם עוד בשנת 1975 בניו יורק על ידי ג’ונתן פוקס ואשתו ג’ו סאלס. המטרה שלהם הייתה לקרב את התיאטרון למציאות היום יומית ולחיי היום יום. הסיפורים שעולים לבמה הם סיפורים אמיתיים של אנשים מהקהל. המנחה על הבמה תפקידו לראיין מתנדבים מהקהל המוכנים לשתף את סיפורם. לאחר מכן, קבוצת שחקנים, ואפילו מוזיקאי, ללא הכנה מוקדמת, מאלתרים על הבמה את הסיפור שזה עתה שמעו. בחירת השחקנים נעשית לרוב על ידי מי שהתנדב מהקהל לספר את סיפורו. למעשה, תיאטרון פלייבק מאפשר למי ששיתף את סיפורו לראות שיקוף של הסיפור, לשמוע את הדמויות ולחוש את הרגשות, המחשבות והמילים העולים מהסיפור כפי שבאים לידי ביטוי על ידי השחקנים. מדובר בחוויה מעצימה ולעיתים מטלטלת המחייבת אמפתיה והקשבה מצד כל המשתתפים.
כדי להשתתף בתיאטרון פלייבק לא צריך להיות שחקן מקצועי. כל שנדרש הוא רצון להתנסות, יכולת אמפתית, הקשבה וכמובן מסוגלות להכנס לנעליו של האחר. השחקנים נדרשים להיות נאמנים קודם כל לסיפור ולמספר ולמעשה מדובר בסוג של שרות שהם מעניק לו.
בשונה מפסיכודרמה או טיפול בדרמה, תיאטרון פלייבק אינו טכניקה טיפולית על אף הנגיעה שלו בנפש האדם. הוא אינו מעניק פתרונות או תשובות. מהותו של תיאטרון הפלייבק הוא הסיפורים והשיקופים שהשחקנים עורכים באמצעות אילתור. בנוסף, השילוב שבין דימוי, צליל ותנועה הוא בבסיסו של תיאטרון הפלייבק.
דיאלוג ושיקוף בתיאטרון פלייבק
תיאטרון פלייבק הוא תיאטרון חברתי וככזה הדיאלוג בו הוא דיאלוג חברתי. לא מדובר בדיאלוג במובן של שיח בין שני אנשים אלא בתהליך המתרחש בסיפור עצמו באמצעות דימוי, רגש, צליל ותנועה. אף אחד מהמשתתפים לא יודע מה יוצג ומה יסופר. ההתרחשות על הבמה גורמת לאנשים לחפש סיטואציות דומות בסיפור האישי שלהם. תהליך הזדהות זה הוא בלתי נמנע על אף שמאוד ייתכן שההזדהות בקהל תתרחש לא בשל העובדה שהקהל חווה אותו סיפור בהכרח, אלא שהדימויים המוצגים יובילו אותו לסיפורים שלהם, גם אם הם שונים. כך סיפור מוביל לסיפור אחר. על אף העובדה שתיאטרון פלייבק איננו “טיפולי”, יש לדיאלוג בתיאטרון זה אפקט מרפא. למרות שאף אחד לא יודע מה יתרחש ואילו חוויות יתעוררו לחיים, אין תחושה של כאוס. התהליך בקבוצה יוצר תחושת סדר.
באחד ממפגשי הפלייבק בהם השתתפתי מישהי סיפרה על כך שהיא אינה חשה מוערכת במקום עבודתה וכי היא נשארת בעבודה רק בשל קשיי פרנסה ובשל קשרי החברות האמיצים שנוצרו עם הקולגות שלה. גם אם מישהו מחברי הקבוצה לא חווה סיטואציה דומה במקום העבודה, הוא עדיין יהיה מסוגל לשקף את הסיפור ולחוש אליו אמפתיה, שהרי סיטואציות כגון תחושה של אי הערכה על ידי הסביבה או יצירת רשת תמיכה של חברים המסייעים בקשיים, הן סיטואציות שכל אחד יכול להפגין אמפתיה אליהן. מתוך המקום הזה ומבלי לתת פרשנות, מתבקשים השחקנים לשקף את מה ששמעו. הבחורה שסיפרה את סיפורה, ראתה על הבמה את הקול המביא לידי ביטוי את קשיי הפרנסה, את הכאב בתחושה של אי הערכה על ידי הסביבה ואת הוקרת התודה לחברים המסייעים לה. השיקוף היה כל כך חזק, ולמרות שלא הוצגו פתרונות, כשבוע לאחר המפגש, היא חזרה וסיפרה כי החליטה לעזוב את מקום עבודתה.
למה להשתתף בקבוצת תיאטרון פלייבק?
השתתפות בקבוצה כזו מסייעת לפתח מיומנויות של הקשבה, יצירתיות וספונטאניות. השימוש באילתור מחדד את הפוקוס, מאפשר יצירת דיאלוג חברתי, חשיבה “מחוץ לקופסא” וזווית ראיה חדשה על החיים. כמו כן, תיאטרון פלייבק מחזק את היכולת לעמוד ולדבר בפני קהל בביטחון ומעודד חדשנות ואקטיביות. זו גם הסיבה שחברות ואירגונים מזמינים לא פעם קבוצת תיאטרון פלייבק וסדנאות פלייבק עבור העובדים בכדי ליצור גיבוש חברתי, לחזק את תהליכי ההקשבה, את היכולת לפתור קונפליקטים באמצעים יצירתיים וכמובן לשדרג את מיומנויות הסטוריטלינג והעמידה מול קהל של העובדים. בנוסף, באמצעות סיפורים העולים מתוך עולמם של העובדים ניתן ללמוד המון על האירגון ועל מערכות היחסים בו. אין פלא אם כן, שלא פעם כשנעשה שיקוף כזה הוא מעורר תגובת צחוק ושחרור בקרב הקהל.
